1. לפני בקשת רשות ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע, הנסבות על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת ברע"א 45598-02-13 מיום 4.3.2013 (השופט ד' צרפתי), שניתנה בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת בת"א 51694-12-10 מיום 2.6.2011 (השופטת ע' הוד).
2. ראשיתו של ההליך הייתה בבקשה לצו מניעה זמני שהגישה המדינה כנגד המבקש, המורה לו להימנע מלבנות בכל דרך שהיא בחלקה 118, גוש 17494 (להלן: החלקה) וכן להימנע מכל פעולה אשר מהווה הסגת גבול בחלקה. בפועל, החלקה משמשת לעיבוד חקלאי של משפחת המבקש וקיימים בה מספר מבני מגורים של המבקש ומשפחתו.
3. ביום 30.12.2010 ניתן בבית משפט השלום בנצרת צו מניעה זמני כמבוקש, במעמד צד אחד, ונקבע דיון במעמד הצדדים ליום 13.1.2011. ביום שנקבע לדיון הגיש המבקש בקשה לדחיית מועד הדיון בחודשיים, בשל כך שלטענתו הוא עובר טיפול רפואי באותו יום. בית המשפט דחה את הבקשה, שהגיעה רק ביום הדיון, וכך התקיים בפניו דיון הוכחות במעמד צד אחד. בסיומו של הדיון הורה בית משפט השלום למבקש להגיש כתב הגנה בתוך 30 ימים. המבקש לא התייצב גם למועד הנוסף שנקבע לדיון ביום 2.6.2011 (כחמישה חודשים לאחר הדיון הקודם), ואף לא הגיש כתב הגנה עד אותו מועד. בדיון זה הציגה המשיבה נסח רישום לפיו הבעלות בחלקה נתונה לה. בתום הדיון, נתן בית משפט השלום את פסק דינו שקיבל את תביעת המשיבה והורה למבקש לסלק ידו מהחלקה ולהרוס את המחוברים והנטועים בה תוך 60 ימים. בנוסף, ניתן צו מניעה קבוע האסור על הנתבע או מי מטעמו להיכנס לחלקה האמורה או לעשות בה כל שימוש.
4. באותה תקופה, התנהל גם הליך פלילי נפרד, שנסב על בנייה בחלקה, בבית משפט השלום בבית שאן (תו"ב 9679-07-11). כתב האישום הוגש ביום 6.7.2011, ובו הואשם המבקש בעבירות שונות מכוח חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה): ביצוע עבודות במקרקעין ללא קבלת היתר כדין ותוך סטייה מתוכנית (סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק התכנון והבניה); ביצוע עבודות במקרקעין בסטייה מתוכנית (לפי הוראות התוספת הראשונה וסעיף 204(ג) לחוק התכנון והבניה). יצוין, כי לגם לדיונים שנקבעו בהליך זה לא התייצבו המבקש ובא-כוחו, עד שהוצא צו-הבאה בעניינו של המבקש ביום 26.12.2011. ביום 1.3.2012 הודה המבקש בעבירות שיוחסו לו במסגרת הסדר טיעון. במעמד זה הודיע בא-הכוח המבקש כי החלקה הייתה שייכת למשפחתו במשך כמה דורות, אך הופקעה בשנות ה-70. בא-כוח המבקש הוסיף כי יזם הליך שבו ביקש סעד הצהרתי לפיו החלקה שייכת למשפחתו, אולם זו נדחתה, תוך שבית המשפט ממליץ למינהל מקרקעי ישראל להקצות קרקע אחרת לבני המשפחה במחירים מוזלים (כל זאת, מבלי למסור פרטים נוספים). בשל כך, התבקש בית המשפט לעכב את ביצוע צו-ההריסה. בתום הדיון נגזר על המבקש תשלום קנס בשיעור של 13,000 שקל או 130 ימי מאסר תחתיו; והוא חויב גם לחתום על התחייבות כספית בסך 13,000 שקל לפיה יימנע במהלך 3 השנים הקרובות מלעבור עבירה על סעיפים 204, 205, 210, 237, 240 לחוק התכנון והבניה. בנוגע לצו ההריסה ולצו הפסקת השימוש, ציין בית משפט השלום כי לנוכח פסק הדין שהוליד את ההליך הנוכחי - מיום 2.6.2011 - שהורה על סילוק ידו של המבקש מן החלקה תוך 60 יום, הוא יחויב להרוס את המבנה נשוא האישום בתוך 6 חודשים מיום 1.3.2012 (אם לא יקבל היתר כדין).
5. בתאריך 25.12.2012 (כשנה וחצי לאחר מתן פסק הדין בבית משפט השלום בנצרת) פנה המבקש לבית משפט השלום בבקשה לביטולו של פסק הדין בשל היעדר הגנה. המבקש טען כי מעיון בפרוטוקול הדיון בעניין צו המניעה עולה כי הוא כן התייצב לדיון בבקשה לצו מניעה, ביום 13.1.2013 אלא שבאותו מועד לא היו בידיו מסמכי בי-דין כלשהם, מאחר שרק באותו יום הומצאו לידיו לראשונה מסמכי בי-דין יחד עם דרישה להגיש כתב הגנה תוך 30 יום. המבקש טען כי לא הגיש כתב הגנה בשל נסיבותיו האישיות. בהקשר זה הוא ציין כי הוא מפרנס משפחה בת עשר נפשות, וכי בינואר 2011 לקה בליבו, עבר הליך כריתת ציסטה ומאז נמצא במעקב רפואי. עוד טען המבקש כי הוא אינו קרוא וכתוב, וכי לנוכח ההליך שהתנהל בעניינו בבית משפט השלום בבית שאן הוא סבר בטעות כי "הפרשה כולה מאחוריו". באשר לסיכויי הגנתו טען המבקש כי המקרקעין נשוא התביעה נמצאים בחזקה רציפה שלו ושל משפחות מדורי דורות. לטענתו, דירת המגורים שלו הוקמה על המקרקעין לפני כ-27 שנים, וכי הוא ומשפחתו עושים במקרקעין אלה מנהג בעלים. לטענתו, הבעלות בחלקה נרשמה ברישום ראשון על שם המשיבה רק ביום 3.2.1995, וכי בכוונתו לתקוף רישום זה.
6. בהחלטה מיום 31.1.2013 דחה בית משפט השלום את הבקשה. בית משפט השלום קבע כי המבקש היה מודע להליך המשפטי המתנהל נגדו ואף היה מודע לכך שעליו להגיש כתב הגנה. עוד נקבע כי אפילו הייתה מתקבלת טענת המבקש לפיה לא הומצאו לו מסמכי בי-דין עד למועד הדיון, הרי שגם לאחר מכן לא עמד במסגרת הזמנים שנקבעה לו ולא הגיש בקשת אורכה. באשר לנסיבות האישיות שהעלה המערער נקבע כי אין בהן כדי להצדיק אי הגשת כתב הגנה או בקשת אורכה, וכי טענותיו בתחום הרפואי לא הוכחו. עוד נדחתה הטענה כי המבקש סבר בטעות שההליך אשר התקיים בבית משפט השלום בבית שאן סיים את הפרשה שבה היה מעורב, כיוון שהמבקש היה מיוצג בהליך האמור. בכל הנוגע לסיכויי ההגנה קבע בית המשפט כי לא שוכנע שקיים למבקש סיכויי הגנה טובים. קביעה זו נסמכה על מספר אדנים: טענותיו של המבקש בהליך שהתקיים בבית משפט השלום בבית שאן בהן הודה כי הקרקע למעשה הופקעה ואינה נמצאת בבעלותו; קיומו של נסח הרישום ממנו עולה כי הבעלות במחלקה נתונה למשיב למבקש; וכן העובדה שאף אם תתקבל גרסתו של המבקש לפיה הוא ומשפחתו מחזיקים בקרקע תקופה ארוכה, הרי שלכל היותר המבקש הינו בר-רשות ללא תמורה במקרקעין, ועל כן מאחר שמדובר בסעד לסילוק יד ולא לפיצוי בגין הסגת גבול, אין אפילו במעמד זה כדי להועיל למבקש.
7. על החלטתו של בית משפט השלום לדחות את הבקשה לביטול פסק דין הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט קמא. בית המשפט קמא דחה את הבקשה, לאחר שקבע כי האיחור המשמעותי בהגשתה, כ-18 חודשים לאחר שניתן פסק הדין, מבלי שהתבקשה הארכת מועד ומבלי להעלות טענות בנוגע למועד ההמצאה, כמו גם היקפם ועוצמתם של מחדלי המבקש מלמדים בהכרח על התנהלות מזלזלת בבית המשפט ובהחלטותיו. עוד נקבע כי אין בסיס לטענה לפיה טעה המבקש לסבור כי ההליך הפלילי שהתנהל כנגדו בבית משפט השלום בבית שאן סיים את הפרשה, בין היתר בשל כך שהיה מיוצג בהליך זה, וכי אין בנסיבותיו האישיות והרפואיות של המבקש כדי להצדיק את התנהלותו. בסיכומו של דבר, קבע בית המשפט קמא כי האינטרס הציבורי והאינטרסים של בעלי הדין שכנגד מחייבים את בית המשפט שלא ליתן יד להתמשכות הדיונים בנסיבות אלו. באשר לסיכויי ההגנה קבע בית המשפט קמא כי המבקש לא הראה שאלה טובים, בשים לב לקיומו של נסח הרישום, המהווה ראיה חותכת לנכונותו, כמו גם לטיעוני המבקש בהליך שהתנהל בבית משפט השלום בבית שאן, מהם ניתן ללמוד כי למעשה, גם לגרסת המבקש הזכויות בחלקה נתונות למינהל מקרקעי ישראל.
8. על החלטתו של בית המשפט קמא הוגשו לבית משפט זה בקשת רשות ערעור שאליה נלוותה בקשה לעיכוב ביצוע. בבקשת רשות הערעור חזר המבקש בעיקר על טענותיו בבית המשפט קמא: בכל הנוגע לאי-הגשת כתב ההגנה מטעמו, כמו גם לאיחור במועדים, טוען המבקש כי הסיבות לכך נעוצות בנסיבותיו האישיות - בריאותו הרופפת, העובדה שאינו יודע קרוא וכתוב וכן ההידרדרות במצבו הבריאותי בחודש ינואר 2011 עת לקה בליבו ועבר הליכים רפואיים שונים (תוך צירוף אישורים רפואיים על כך). גם בנוגע לסיכוי ההגנה חוזר המבקש על טענותיו בפני בית משפט השלום ובית המשפט קמא: כי הבעלות בחלקה על שם המשיבה נרשמה "ברישום ראשון" רק ביום 3.2.1995 וכי מעמד של רישום ראשון הוא ארעי וניתן לסתירה בהתאם לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969. במקביל לכך סוקר המבקש את זיקתם שלו ושל משפחתו לחלקה, אשר לטענתו נרכשה על-ידי אביו עוד בשנת 1946, ומציין כי ביכולתו להביא ראיות נוספות לעניין בעלותו בקרקע אם יינתן לו יומו בבית המשפט. עוד טוען המבקש כי המשיבה ידעה על בניית הבית עוד בשנת 1999, ועל כן, יש לראותה כמי שהשתהתה ומטעם זה אינה זכאית ליהנות מתוצאותיו הקיצוניות של פסק הדין, מבלי שישמעו ראיות המבקש. לסיכום, טוען המבקש כי בנסיבות העניין יש לקבל את בקשת רשות הערעור מטעמי צדק - בשל העובדה שמדובר בפגיעה בזכות הקניין החוקתית שלו; לנוכח הפגיעה בבית המגורים היחיד שלו ושל בני משפחתו; וכן בשל מצבו הבריאותי המעורער.
9. המשיבה מתנגדת לקבלת הבקשות. בכל הנוגע לבקשת רשות הערעור טוענת המשיבה כי במקרה זה לא מתקיימת אף אחת מהעילות שנקבעו למתן רשות ערעור בגלגול שלישי כפי שנקבעו ברע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: עניין חניון חיפה), מאחר שהוא אינו מעורר כל שאלה משפטית כללית או עקרונית. לשיטתה, בקשה לביטול פסק דין במעמד צד אחד בשתי ערכאות הינה הכרעה פרטנית ועובדתית שנסבה על סיכויי הגנתו של המבקש, ואינה חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים בהליך.
10. גם לגופו של עניין טוענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה שכן לא מתקיימות העילות שנקבעו בפסיקה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד - ביטול מחובת הצדק או ביטול לפי שיקול הדעת של בית המשפט (ראו למשל: רע"א 8292/00 יוספי נ' לוינסון (27.2.2001). ראו גם: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 426-423 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין)).
11. בכל הנוגע לביטול מחובת הצדק מציינת המשיבה כי הכוונה למקרים שבהם נפל פגם בהמצאה כדין למבקש, בעוד שבמקרה דנן, אין חולק כי המבקש היה מודע לפסק הדין שניתן כנגדו - לנוכח ההמצאה באמצעות דואר רשום על ידי מזכירות בית משפט השלום; בשים לב לשימוש שנעשה באותו פסק דין בהליך הפלילי שהתנהל כנגד המבקש בחודש מרס 2012; וכן בשל הליכי ההוצאה לפועל שננקטו נגדו המבקש לאחר מתן פסק הדין. בכל הנוגע לטענת המבקש לפי בשל ההליך הפלילי שהתקיים נגדו סבר כי מוצו ההליכים בעניינו, טוענים המשיבה כי נוכח העובדה שהמבקש היה מיוצג באותו הליך פלילי אין לקבל את טענתו בעניין זה.
12. ככל שהדברים נוגעים לשיקול הדעת המוקנה לבית המשפט לבטל את פסק הדין, עמדת המשיבה היא כי אין לכך הצדקה. בכל הנוגע למבחן המשנה הראשון, שמתמקד בסיבה שבגינה ניתן פסק הדין במעמד צד אחד, המשיבה מצביעה על כך שהאחריות לכך שהמבקש לא להתייצב או התגונן רובצת לפתחו, ושהתנהגותו, ובכלל זה הגשת הבקשה לביטול פסק הדין רק כשנה וחצי לאחר שניתן, מזלזלת בבית המשפט ובהליך שהתנהל בעניינו. בכל הנוגע למבחן המשנה השני, שעניינו סיכוי ההצלחה של הגנת המבקש אם זו תתקבל, טוענת המשיבה כי אף הוא אינו מתקיים. עמדתם זו נסמכת על קביעתן של שתי הערכאות דלמטה כי נסח הרישום המעיד על בעלותה של המדינה בחלקה מהווה ראיה חותכת לתוכנו. עוד מוסיפה המשיבה כי גרסת המבקש לפיה הבעלות במקרקעין שייכת לו נסתרה בהליך הפלילי שהתנהל נגדו בבית משפט השלום בבית שאן, באופן שיוצר כלפיו השתק פלוגתא.
13. לאחר העיון בבקשה ובתשובה, כמו גם בחומרים שצורפו להן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, בהתאם לאמות המידה שהותוו בעניין חניון חיפה, הן משום שאינה מעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם של בעלי הדין הן משום שאינה נדרשת לשם מניעת עיוות דין.
14. בנסיבות העניין, לא ניתן לומר כי מתעוררות שאלות החורגות מעניינם של בעלי הדין. הכרעתו של בית משפט השלום, אשר עמדה גם במבחנה של ערכאת הערעור, נטועה בנסיבות העובדתיות הקונקרטיות של המקרה דנן: זכויותיו של המבקש במקרקעין האמורים; הסיבות למחדליו לאי-התייצבותו של המשיב להליכים שהתקיימו בעניינו; כמו גם סיכויי הצלחת הגנתו של המערער. דיון בכל אלו מהווה יישום של הלכה קיימת, וככזה איננו מצדיק הענקת רשות ערעור (ראו למשל: רע"א 385/93 בית נח - בית החלמה מזור בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פ"ד מז(3) 221 (1993); רע"א 4107/12 קפון נ' בניסטי (11.7.2012)).
15. עם זאת, הטרידה אותי השאלה שמא נגרם למבקש עיוות דין, במיוחד לנוכח השלכותיה של ההכרעה על זכויותיו החוקתיות, וכל זאת בנסיבות שבהן ההליך נערך במעמד צד אחד. לאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות, נחה דעתי שאף על שאלה זו יש להשיב בשלילה.
16. ככל שהדברים נוגעים לביטול פסק דין "מחובת הצדק" הרי שברור שלא התקיימו התנאים לעילה זו. העילה של ביטול מחובת הצדק מתייחסת למצבים שבהם נפל בפסק הדין פגם דיוני היורש לשורשו של ההליך, כאשר לרוב מדובר בפגם בהמצאה או פגם אחר שפגע ביכולתו של צד להשמיע את טענותיו בדיון המקורי (ראו למשל: רע"א 8864/99 אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח בע"מ (29.10.2000); בן-נון וחבקין, בעמוד 424). בנסיבות העניין, המבקש היה מודע לדיון שהתקיים בעניינו. למרות זאת, הוא נמנע במשך כחמישה חודשים מלהגיש את טיעוניו בעניין, ללא כל הסבר המניח את הדעת ומבלי שתמך בראיות את טענתו בדבר מצבו הבריאותי החמור. עובדות אלה שוללת את יכולתו להיבנות מעילה זה.
17. ככל שהבקשה נבחנת במסגרת שיקול דעת בית המשפט לביטול פסק דין - שיקול דעת המשקלל את הסיבה למתן פסק דין במעמד צד אחד ואת סיכויי הערעור (ראו למשל: רע"א 1958/00 נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלוויזיה בבית אל על, פ"ד נה(5) 43 (2001); בן-נון וחבקין, בעמוד 425) - דינה להידחות גם כן.
18. אין צורך להרחיב על התנהלותו הלקויה של המבקש - הן בכל הנוגע להליך המקורי שהתנהל בבית משפט השלום והן בכל הנוגע לכך שהבקשה לביטול פסק הדין הוגשה כשנה וחצי לאחר שחלף המועד להגישה, וכל זאת ללא בקשת ארכה. גם האישורים הרפואיים השונים שצורפו לבקשה, אינם מבססים את טענת המבקש בדבר מצבו הרפואי הקשה. אישורים אלה מתייחסים לאשפוז בן יום אחד, אשר לבטח אין בו כדי להצדיק, כשלעצמו, את המחדלים הדיוניים שפורטו.
19. ועדיין, נודעת במקרה זה חשיבות רבה לבחינת סיכויי הגנתו המבקש. אם התנהלותו הדיונית הקלוקלת של המבקש הייתה הטעם היחיד שעמד בבסיס דחיית בקשתו, ייתכן שהיה מקום לשקול את האיזון בין שיקול זה לבין ההשלכות הקשות של ההכרעה על זכויות יסוד שלו, וכל זאת בנסיבות שבהן ההליך נסב על הריסת ביתה של משפחה. אולם, במקרה דנן, שוכנעתי כי אכן לא עלה בידי המבקש להוכיח כי קיים סיכוי סביר להגנתו, בכל הנוגע לזכויותיו הנטענות בחלקה - הן לנוכח נסח רישום הבעלות שהציגה המשיבה והן לרקע דבריו של המבקש עצמו, בהליך שהתקיים בבית משפט השלום בבית שאן, בדבר הפקעת הקרקע (שם הוא ציין, כאמור לעיל, כי טענותיו בעניין כבר נשמעו ונדחו בהליך אחר, שבו עתר למתן סעד הצהרתי בדבר זכויותיו בחלקה).